מה ראתה אשת לוט?

הַשֶּׁמֶשׁ, יָצָא עַל-הָאָרֶץ; וְלוֹט, בָּא צֹעֲרָה. וַיהוָה, הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה–גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת יְהוָה, מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה. וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח.  (בראשית יט, כ"ג-כ"ו).

פסגת הר סדום ניצבת היום בגובה 165 מטר מתחת לפני הים (כ240 מטר מעל ים המלח), אך אם אכן הסתכלה בה אשת לוט לפני כ4,000 שנים, הפסגה היתה נמוכה אז ב30 מטרים. מדידות מדוייקות הנערכות בשנים אלה מצביעות על התרוממות הר סדום בקצב של 5-9 מילימטרים בשנה – הקצב המהיר ביותר של תנועת גושי סלע באיזורנו – ותצפיות גיאולוגיות מראות שההר התרומם בקצב זה ב14,000 השנים האחרונות לפחות.

הגורם העיקרי המניע את הר סדום כלפי מעלה הוא הרכב הסלעים שבו. לא במקרה הונצחה סקרנותה של אשת לוט על ידי הפיכתה לנציב מלח כי אכן ההר בנוי ברובו משכבות מלח. הבנתנו את מבנה הר סדום ואת ההיסטוריה הגיאולוגית שלו מבוססת על עבודתו רחבת ההיקף של ישראל זק בשנות ה60. המלח, תרכובות של נתרן וכלור, הצטבר בבקע ים המלח עקב התאדות מי ים, לאחר שהים התיכון פלש לבקע דרך עמק יזרעאל לפני חמישה עד שישה מיליוני שנים ויצר בו מפרץ צר וארוך. במשך כמה מאות אלפי שנים הוצף המפרץ מדי פעם במי ים שהותירו עם התאדותם שכבות מלח. השתפלות הבקע אפשרה שוב את כניסת מי ים, שהתאדו והוסיפו שכבות מלח וחוזר חלילה, עד להצטברות רצף שכבות מלח בעובי של כ2,000 מטר בחלקים ניכרים של בקע ים המלח.

שתי תכונות מייחדות את סלע המלח מסלעים אחרים והן שאפשרו את היווצרותו של הר סדום. התכונה הראשונה היא שינוי צורתו תחת לחץ ונטייתו "לזרום", אם גם באיטיות רבה. תכונה זו מכונה פלסטיות.

התכונה השניה האופיינית למלח היא צפיפותו הנמוכה: 2.15 טונה/מ³ לעומת 2.30-2.70 טונה/מ³, שהיא הערך האופייני לרוב הסלעים הקבורים בעומק. תכונה זו גורמת למלח לנוע בסביבתו הצפופה ממנו ולהתנשא על סביבותיו.

כדי להבין את תולדות עלייתו של הר סדום עלינו לפנות למבנה התת-קרקעי של בקע ים המלח. גג שכבות המלח מצוי במרכז בקע ים המלח בעומק של כ5,500, והוא מכוסה בשכבות של חלוקים, אבני חול, וחרסיות שהצטברו בבקע. הנתונים מצביעים על כך שמלח סדום החל להתרומם כאשר עובי השכבות שהצטברו מעל המלח היה כשניים וחצי קילומטרים. המלח שנלחץ על ידי עמוד השכבות שמעליו התחיל לזרום לצדדים בקצב של מילימטרים אחדים בשנה, עד שעבר מרחק של קילומטרים אחדים והגיע, כעבור מאות אלפי שנים, לאיזור שבור בשוליים המערביים של אגן ים המלח. השברים באיזור זה מגיעים לעומק של קילומטרים אחדים והם יצרו איזור נוח לתנועת המלח כלפי מעלה, כך שהמלח שנלחץ במרכז הבקע החל להתרומם בשוליו דרך רצועות השבירה. השיכוב במלח נשמר בעיקרו בעת התנועה שבמהלכה הוטו השכבות ממצבן האופקי המקורי עד שהגיעו למצבן האנכי הנוכחי. הן תוארו כחפיסת קלפים ניצבת שבה שכבות המלח מחליקות זו לעומת זו בתנועתן כלפי מעלה בעודן נדחפות מלמטה על ידי המלח הזורם (ראו תרשים). לכן הר סדום הוא מֶחְדָר מלח (איזור שבו מלח חדר לסדקים תת קרקעיים והתגבש בו).

מתוך "מלח הארץ" -סדרה למחקרי ים המלח, חוברת 1. מאת רם וינברגר וזאב ב' בגין.

הגיבו כאן


(לא יפורסם)