האמנם אין חיים בים המוות?

לא יתכנו חיים בים המלח בגלל מלחיות מימיו – זו האמונה ששלטה במשך 2,200 שנה בשדה ההגות והמחקר, הן של מדענים והן של משקיפים שהסתקרנו מתכונותיו של הים. רק במאה ה-20 ערער על הנחה זו חוקר צעיר בשם בנימין אלעזרי-וולקני, שהצליח להוכיח שיש חיים ב"ים המוות".

לים המלח ניתנו לאורך שנים שמות שונים שביטאו את תכונותיו המיוחדות. כך למשל השם "ים המלח" ניתן לו עקב מליחותו הרבה והשם "ים האספלט" ניתן לו עקב גושי האספלט שנמצאו צפים בו. אך השם "ים המוות" ניתן לו בעקבות האמונה שלא יתכנו בו חיים. השם "ים מוות" נזכר לראשונה בכתביו של הגיאוגרף וההיסטוריון היווני פאוסניאס, בן המאה ה-2 לספירה.

אריסטו, הפילוסוף היווני הדגול, ניסח את דעתו לגבי היעדר החיים בים המלח עוד במאה הרביעית לפנה"ס בספרו על "אותות השמיים". לטענתו, הסיבה להיעדר חיים בים המלח היא מליחותם הגבוהה של המים, שאף יצור אינו מסוגל לעמוד בה. על כך הוסיפו בימי הביניים הנצרות והגישה הקתולית האנטי-מדעית את הטיעון העל טבעי על הים שנמצא בארץ גזירה, שקוללה בחטאי סדום ועמורה. מבחינת שתי הגישות נחשב העדר החיים כעובדה שאין לערער עליה.

העניין המדעי לגבי ים המלח התעורר מחדש במאה ה-19, אז גם נפתחה האפשרות לבחון את המים ברמה מיקרוסקופית. זו הייתה המאה שבה החלו בבדיקות מדעיות לגבי טיב מימיו, תוך ניכוש הגישות המיסטיות והספקות באשר לעקרותו. עיקר הסקרנות המדעית נשאה פרי בתחום הכימיה, אך בתחום הביולוגיה לא היו חידושים. ב-1819 דיווח המדען גי-לוסק כי לא הצליח לגלות מיקרואורגניזמים במי הים וב-1848 חזר הביולוג אהרנברג על אותן מסקנות.

פריצת הדרך שהובילה להבנה שישנם חיים בים המלח באה דווקא מהכיוון ההפוך. ב-1891, לאחר שכשלו ניסיונותיו וניסיונות קודמיו לגלות חיים בים המלח, חשב החוקר לורטה לשווק את מי הים כנוזל בעל סגולות אספטיות (מחטאות), זאת מתוך ההנחה שמי הים עקרים.

להפתעתו גילה לורטה כי דוגמאות של טין (משקע) מקרקעית הימה הכילו חיידקים פתגוניים (מעוררי מחלות) של גנגרנה וטטנוס מהזוג קלוסטרידיום. תגליתו של לורטה פורסמה אך לא עוררה התייחסות מיוחדת, וממילא לא היה בכוחה של תגלית זו להוכיח קיום חיים ממשיים בים המלח.

המדע המודרני הגיע למבוי סתום. 2,200 שנים אחרי קביעתו של אריסטו שלא יתכנו חיים בים המלח עקב מליחותו עמד המדע דום. אולם בסוף המאה ה-19 התברר שתמלחות מרוכזות אפילו יותר מזו של ים המלח כגון בריכות אידוי למלח במקומות אחרים בעולם מאכלסות אצות, חיידקים ואפילו סרטנים ירודים. ב-1934 קבע בס-בקינג, מומחה לביולוגיה של תמלחות, כי ים המלח אכן עקר, אך לא עקב מליחותו אלא עקב הרכב מימיו המיוחד. הדגש ניתן בעיקר על הריכוז הגבוה של יון הסידן.

ב-1936 בא הקץ על האמונה הרווחת שאין חיים בים המלח. בנימין אלעזרי-וולקני, חוקר צעיר מהאוניברסיטה העברית, פרסם בכתב העת החשוב NATURE מאמר שערער על דין המוות שגזרו המדענים על ים המלח.

במחקר לעבודת הדוקטורט שלו הוכיח אלעזרי-וולקני את קיומם של יצורים חיים במי ים המלח ובטין שבקרקעיתו, ואף הצליח לבודד חיידקים ואצות, אמבה אחת וריסנית אחת. מחקרו ופרסומו של אלעזרי-וולקני שמו קץ לדעות הסותרות ולוויכוחים המדעיים שנמשכו כ-120 שנה מאז גי לוסק. הסתבר שים המוות דווקא שוקק חיים רבים, ומגוונים.

כיום מתקיימים חיים בים המלח, אף כי בתנאי עקה קשים. המליחות הגבוהה של הים אינה מאפשרת כיום פריחות מיקרוביאליות מסיביות. אירועי פריחה כאלו התאפשרו בחורפים הגשומים בתחילת שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה שעברה, אשר לוו בזרימות מסיביות של מים מתוקים. בתנאי מיהול כאלו התפתחה אוכלוסייה של אצות המזינה חיידקים ובקטריות.

בשני אירועי הפריחה, הקנתה התפרצות אוכלוסיית האצות צבע ירוק לים. פריחת החיידקים שבאה בעקבות פריחת האצות, צבעה את הים באדום-סגול. על אף זאת, במצבו הנוכחי של הים, שואפת ספירת האצות בים המלח לאפס ורמת החיידקים נמוכה ביותר. ועדיין, ניתן לומר, כי בים המוות ישנם בהחלט חיים.

הגיבו כאן


(לא יפורסם)