סיפורה של חברת האשלג הארץ-ישראלית

סיפורה של 'חברת האשלג הארץ-ישראלית' הוא אחד הפרקים המפוארים בתולדות היישוב בארץ לפני הקמת המדינה. צירוף של חזון, עוז רוח וחריצות הצמיחו את הגדולה בתעשיות ארץ ישראל באותם הימים, הורתם של כל התעשיות המבוססות כיום על מלחי ים המלח. 18 שנות פעולתה של החברה באו לקיצן באחת, במלחמת העצמאות.

ריכוזם הנדיר של מלחי האשלגן, הברום והמגנזיום במימי ים המלח זכו לתשומת לבם של חוקרים עוד במאה התשע עשרה. בשנים ההן נודעה חשיבותו של האשלגן לחקלאות ופותחו לראשונה תהליכי הפקה של מלחי האשלגן והברום. ואכן, כבר ב-1896, בספרו 'אלטנוילנד' כלל הרצל בחזונות הפקת מלחי אשלג וברום מים המלח.

משה נובומייסקי, מייסדה של 'חברה האשלג הארץ ישראלית' ומנהלה כל שנות קיומה היה מחלוצי תעשיות המחצבים של סיביר. ב-1911 סייר נובומייסקי באזור ים המלח, סיור בו דגם את מי ים המלח וכן את פצלי השמן שבאזור נבי מוסא, בהניחו שאלה יכולים לשמש דלק לצורך הפקת המלחים.

מחזון לזיכיון (1920 – 1930)

נובומייסקי השתקע בארץ ב-1920 כשהוא נחוש בדעתו להפיק את האוצרות המינראליים מאזור ים המלח. הוא גרס כי בהפקת מלחים מים המלח יש יתרון כלכלי רב בהשוואה להפקת אשלג מכרייה תת קרקעית.

באפריל 1925 הגיע נובומייסקי לאתר אותו רכש בצפון ים המלח, יחד עם הגיאולוג הראשי של ממשלת המנדט, ג"ס בלייק (Blake), ועם משה (מוסיה) לנגוצקי, חלוץ בן 24, יליד העיר צ'יטה שבמזרח סיביר.

לחיזוק מעמדו בין ערביי האזור הופיע לנגוצקי בכיסוי של רופא. הוא נשאר כשנתיים וחצי לבדו במקום וביצע תצפיות מטאורולוגיות ולימנולוגיות, סקרי התאמת קרקע לבניית ברכות אידוי וניסויים בהשקעת מלחים ממי האגם, בברכות שגודלן מטרים ספורים. אל לנגוצקי חברו בהדרגה כ-20 צעירים מחלוצי העלייה השלישית, כולם יוצאי רוסיה, ובעזרתם הורחבה הפעילות.

רק בידיה של בריטניה היתה הזכות להתיר הפקת אוצרות ים המלח. מטבע הדברים היו אוצרות אלה יעד נכסף ליזמים, לחברות בינלאומיות ולהרפתקנים ממולחים שניסו, כל אחד בדרכו, לקבל זיכיון. ב-22 במאי 1929 קיבלו נובומייסקי וטולוק (מהנדס אנגלי אליו חבר נובומייסקי) זכות בכורה מממשלת בריטניה לקבלת זיכיון. ב- 28 באוקטובר 1929 הוקמה ונרשמה בלונדון החברה Palestine Potash Ltd., היא 'חברת האשלג לפלשתינה'. נובומייסקי התמנה למנכ"ל החברה, תפקיד שכיהן בו כל 22 שנות קיומה.

ב-1 בינואר 1930 העניקו ממשלות פלשתינה ('א"י ועבר לירדן מזרחה') לחברת האשלג הארץ ישראלית 'זיכיון למיצוי המלחים והמינרלים של ים המלח' לתקופה של 75 שנים.

 צפון ים המלח ('הצפון')

במשך כל שנות קיומה של החברה היה מפעל האשלג של חופו הצפוני של ים המלח ('הצפון') מרכז הכובד של פעילותה. הפקת האשלג החלה בדצמבר 1931, מאידוי מים שנשאבו ממפלסיו העליונים של האגם. בהתחלה נאסף הקרנליט מקרקעית הברכות בעבודת כפיים, פעולה שחייבה את ייבוש הברכות. לימים נשאבו משקעי הקרנליט ביניקה מקרקעית הברכה המלאה בעזרת דוברות שפותחו במפעל, והוזרמו בצינורות צפים אל בית החרושת. התמלחת שנותרה אחרי השקעת הקרנליט, המכילה ריכוז גבוה מאוד של ברומידים, נשאבה לבית החרושת לברום. תעשיית הברום, שפעלה רק בצפון, הייתה ענף חשוב של חברת האשלג במשך כל תקופת קיומה.

המבנה הראשון שהוקם באתר הצפוני היה צריף עץ דו-קומתי שזכה לשם 'Villa Novo' ובו התגוררו ראשוני העובדים עד לקבלת הזיכיון ב-1930. הצריף היה לביתו של לנגוצקי.

המחנה נבנה לאורך רצועת חוף שרוחבה כ-100 מטר בין האגם בדרום לבין ברכות המלח שמצפון לו. במהלך השנים נבנו במחנה כארבעים צריפים ובתים, ביניהם ארבעה בנייני מגורים דו-קומתיים, ו'בית הנהלה' שבו אירח נובומייסקי את אורחי החברה.

בצמוד למחנה שכן נמל כלי השיט העיקרי של החברה, שכלל מזח ('הגשר') ומספנה. ב-1934 הוקמה 'השכונה היהודית' ממערב למחנה העובדים, ובה ארבעה בניינים תלת-קומתיים בעבור כ-30 משפחות. אלה קיימו במקום חיים תוססים של יישוב לכל דבר (גן ילדים ובית ספר, צרכנייה ומתקני תרבות ספורט). ב-1947 נבנו 13 בתים חד-קומתיים נוספים שנותרו ריקים עקב פרוץ המלחמה.

דרום ים המלח ('הדרום')

ב-1 במאי 1934 הגיעו 27 חלוצים העובדים בספינה אל האתר הדרומי למרגלות הר סדום, ביניהם שמונה אנשי חברת האשלג ואנשי תנועת 'הקיבוץ המאוחד', שנענתה ליוזמתו של נובומייסקי להעסיק דרך קבע את אנשיה בשלוחה שבדרום ים המלח. האתר הדרומי היה באותן שנים המבודד שביישובי הארץ, והיה אפשר להגיע אליו בכלי שיט בלבד.

מיד עם הגיעם החלו החלוצים בבניית מחנה לעובדים ברצועת החוף שלמרגלות הר סדום. עד 1936 נבנו בריכות האידוי הראשונות והוקם בית החרושת. ראשית הפקת האשלג בדרום החלה ב-1937.

מחנה העובדים התפתח למקום יישוב לכל דבר, עם הווי חיים מיוחד, ובו חדר אוכל, אוהלים, סוכות וצריפים למגורים, מבנים חד קומתיים ומבנה ביטחון תלת-קומתי עשוי בטון ובו מרפאה, משרדים, מחסן נשק וחדר קשר רדיו. בשנות הארבעים התגוררו במחנה 300-250 עובדים יהודים, כולל 40 נשים ו-20 ילדים, שלמענם הוקמו גן ילדים ובית ספר. ב-1936 נבנה מזרח באורך 150 מטר כ-600 מטר מצפון למחנה. הפעלת המזרח חייבה פעולות העמקה תמידיות להבטחת עומק המים הדרוש.

שלא כמו בצפון, לא היה בדרום מקור אמין של מים מתוקים. תחילה הובאו מי השתייה על גב נמלים ממעיינות א-צאפי שבעבר הירדן, ואחרי כן בדוברות מכל. רק ב-1937 הונח צינור מא-צאפי, בהנהגתו של לנגוצקי, לרוחב האגם עד למחנה העובדים. ב-1940 נערך הסכם עם ממשלת עבר הירדן להזרמת מים מתוקים ממעיינות א-צאפי ישירות לברכות המלח, נוסף על קו מי השתייה שהונח קודם לכן ישירות למחנה העובדים.

מחנה מגורים נבנה לעובדים הערבים כקילומטר אחד ממזרח לבית החרושת, ובו שכנו בעיקר הפועלים מעבר הירדן והארצות השכנות. מחנה מגורים קטן יותר נבנה כ-300 מטר מדרום למחנה העובדים היהודים ותושביו היו ברובם חברונים.

 בית הערבה

קיבוץ בית הערבה, מפעל התיישבות מהמרשימים בארץ, הוקם ב-1939 מצפון לבית החרושת שבצפון ים המלח. נובומייסקי הציג את הקיבוץ לפני הממשלה הבריטית כחלק בלתי נפרד של חברת האשלג שיעודו הספקת מזון לעובדיה. תרומתה של חברת האשלג לקיבוץ כללה הקצאת קרקע, מים, חשמל ותחבורה בחינם. כמו כן סייעה החברה בבניית הבתים הראשונים, בציוד ובתחזקה ובהעסקת קבעה של חברי הקיבוץ.

הפעלה ושינוע

חברת האשלג הופעלה מארבעה מרכזים: בלונדון היה מושב מועצת המנהלים, בירושלים – מושב ההנהלה על כל אגפיה, ומרכזי הייצור היו בצפון ובדרום. הדוברות הושטו על ידי ספני 'מחלקת הים' בשיירות שנגררו כל אחד על ידי ספינת גרר לאורך נתיב 80 הק"מ שבין נמלי הצפון לדרום. השיט נמשך 12-8 שעות בכל כיוון. בדרך זו הוסעו גם העובדים והציוד. ב-1947 החלו להוביל חלק מהאשלג גם בשקים, שחלקם חוברו למענבים של עשרה שקים. בשנים הראשונות התקיים הקשר הימי אחת בשבוע בערך. בשיא הפעילות בשנות הארבעים הגיע קצב השיירות עד ל-25 הפלגות בחודש.

רוב התחבורה בין ים המלח לירושלים – הובלת תוצרי המפעלים, ציוד, דלק ועובדים – היתה בידי "קואופרטיב חברת הובלה', שמוסכו הראשי היה ברחוב שמואל הנביא ירושלים. החברה הפעילה 40 – 50 משאיות שכל אחת מהן ביצעה שתיים-שלוש נסיעות ביום.

 ייצור ושיווק

לפני מלחמת העולם השנייה שווקו מוצרי החברה ל-18 ארצות בכל יבשות תבל. בתוקף תקנות הזיכיון שווקו מוצריה במהלך מלחמת העולם השנייה כמעט רק לבריטניה. עם תום המלחמה חודש השיווק לכל חלקי העולם. בשנת הפעילות האחרונה, ב-1947, ייצאה החברה יותר מ-100,000 טונות דשן. מוצרי הברום שימשו כתוסף דלק כנגד נקישות במנועי מכוניות, וכן בתעשיית התרופות, חומרי ההדברה ועוד. במהלך כל שנות קיומה שיווקה החברה כ-15,000 טונות ברום במחיר כולל של 1,000,000 ליש"ט.

מוצרי חברת האשלג הגיעו בתוך עשור מהקמתה למחצית היצוא של ארץ ישראל כולה. היא הייתה ללא ספק הגדולה והמצליחה בתעשיות הארץ בתקופה שלפני הקמת המדינה. חברת האשלג הגיעה ב-1938 למקום שביעי בייצור אשלג, ועל מעמדה זה שמרה עד לקריסתה ב-1948.

העובדים

חברת האשלג העסיקה במרבית שנותיה כ-1,200 עד 2,000 עובדים, כמחציתם בצפון וכמחציתם בדרום. כמחצית העובדים, הן בצפון והן בדרום היו ערבים. היחסים בין שתי האוכלוסיות היו טובים במהלך כל השנים, ללא אירועי איבה כל שהם.

רוב העובדים היהודים היו יוצאי מזרח אירופה. חברי הקיבוצים היו בעיקרם ילידי הארץ בשנות העשרים לחייהם. רבים מהעובדים הגיעו לחברה ללא הכשרה מקצועית מתאימה, ורכשו את מיומנויותיהם תוך כדי עבודה. רובם היו שכירים 'בודדים'. הם עבדו בים המלח הרחק ממשפחותיהם, שהתגוררו ברובן בירושלים. עובדי הצפון נפגשו עם משפחותיהם בחופשות שבת ובחגים ואילו העובדים שבדרום זכו לחופשה בת שבוע אחת לארבעה שבועות, שיומיים מממנה הוצאו על נסיעות בים וביבשה.

במהלך השנים התלקחו לא פעם מאבקים קשים בין העובדים להנהלת החברה. העובדים, שפעלו בתנאי אקלים קשים ובניתוק ממשפחותיהם, נאבקו על שיפור שכרם ותנאי עבודתם. חברת האשלג סבלה דרך קבע מבעיות מימון, והעדיפה השקעות בפיתוח המפעל על פני שיפור שכר ותנאים לעובדים. עם זאת הוקפד על קיום מרפאות עם רופאים, שמירת תנאי מחיה ותברואה, רמת מזון נאותה, החזקת בית הבראה לעובדים ולמשפחותיהם בקיבוץ מעלה החמישה ועוד.

אורח החיים המיוחד הביא ללכידות ולתחושה של 'גאוות יחידה' שתרמו רבות להתמודדות העובדים עם קשיי העבודה והמקום. רבים מהעובדים ראו עצמם גם כשותפים למפעל התיישבותי-חלוצי עם כל המשתמע מכך. באותה מידה היה נובומייסקי חייב למצוא איזון בית תפקידו כמנהל חברה עסקית לבין הבנתו שחברה זו היא מפעל ציוני.

בסופו של דבר נבנתה ונשענה הצלחתה של חברה האשלג הארץ-ישראלית לא רק על מנהיגות מנהליה, אלא גם על מסירותם, חריצותם וכישרונם של אלפי עובדיה שראו בעבודתם, מלבד מקור פרנסה, שליחות לאומית לקראת הקמת מדינה יהודית.

מלחמת העצמאות

התמורות שאירעו בארץ אחרי מלחמת העולם השנייה החלו להטיל צל מאיים על חברת האשלג. על פי החלטת האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947, בדבר חלוקת הארץ ישראל, נועד הצפון להיכלל במדינה הערבית והדרום במדינה היהודית. החלטה זו בישרה את ראשית סופה של החברה.

נובומייסקי החל לפעול בקדחתנות למציאת פתרונות שיבטיחו את ביטחונם של המפעלים במלחמה הצפויה ואת עתידם לאחר מימוש החלוקה. בין הפתרונות שהוצעו היו: פירוז המפעלים, בינאום, שינוי תוואי הגבולות ועוד. כל זאת בשיתוף פעולה עם הנהגת היישוב ועם בן-גוריון. אותה העת שימש נובומייסקי גם כמקשר סמוי וישיר בין בן-גוריון לבין המלך עבדאללה.

על אף המאמצים השונים, בלילה שבין 19 ל-20 במאי, הורה המטכ"ל לנטוש את הצפון ולהושיט את כל הכוחות לסדום. מיד עם פינוי הצפון פשטו בוזזים ערבים על המפעל ופירקו אותו עד היסוד על מתקניו ומבניו. שנים רבות התייסרו רבים מאנשי ים המלח על נטישה זו ללא קרב, בניגוד לקרבות הגבורה של יישובים כגון כפר עציון, נגבה, יד מרדכי ועוד. המצור על המפעל בסדום היה רצוף בהפגזות, בהפצצות מהאוויר, בהיתקלויות ובהתקפות נגד.

ב-25 בנובמבר 1948 הגיע כוח מחטיבת הנגב של הפלמ"ח אל סדום בדרך היבשה (מעלה עקרבים-חצבה). הנצורים התפנו לארץ. רק קומץ נאמנים, ובראשם מוסיה לנגוצקי נשארו במקום לצורך שמירה ותחזוק בתנאים ביטחוניים ולוגיסטיים קשים. פועלו של 'קומנדו לנגוצקי' הסתיים עם הקמת חברת מפעלי ים המלח ביוני 1952, ועם גמר סלילת כביש דימונה-סדום במרס 1953.

אחריתה של חברת האשלג

באוקטובר 1948 מינתה ממשלת ישראל את 'ועדת ים המלח וחבלו', שפעלה כשנה, וסיכמה את ממצאיה על התנהלות חברת האשלג באוגוסט ב-1949, ב'דו"ח סודי בהחלט'. בדו"ח מתחה הועדה ביקורת קשה על חברת האשלג, שכביכול לא השכילה לנצל כיאות את המקור הגדול ביותר של אוצרות טבע בארץ. הועדה קבעה כי: אין לתת אמון בהנהלת חברת האשלג ב'החייאת' מפעל ים המלח; יש לקחת את הזיכיון מידי החברה ולהלאימה; נובומייסקי ראוי לביקורת בגין תהליכי הייצור המפגרים.

בספטמבר 1949 ביטלו דוד בן-גוריון, משה שרת ושר האוצר אליעזר קפלן את המלצות הוועדה וקבעו כי תינתן לנובומייסקי האפשרות לשקם את החברה בסיוע הלוואה ממשלתית.

וועדת הכספים של הכנסת החליטה כי 'יתכן שבמועד מסוים תחשוב הממשלה לקבל לרשותה היא את הנהלת החברה ואת הבעלות עליה'. החלטה זאת, שכמוה כאופציה להלאמת החברה בעתיד, הייתה – בהרתיעה משקיעים פוטנציאליים – מכת מוות למאמציו של נובומייסקי בן ה-77 לגייס כספים בעולם. ואכן, בספטמבר 1951 הודיע נובומייסקי שאינו מצליח במשימה. הוא האשים את הממשלה מעל דפי עיתון הארץ, באומרו כי "משולה החברה למתאגרף שנלקח לזירה כשידיו קשורות היטב מאחורי גבו, ואחר כך מאשימים אותו שהפסיד בתחרות".

באוקטובר 1951 ביטלה הממשלה את הזיכיון של חברת האשלג בנימוק של אי הפעלתו ביעילות, ואי ייצור מינימום האשלג כמתחייב בזיכיון. ב-26 ביוני 1952 הולאמה 'חברת האשלג הארץ ישראלית' ובמקומה הוקמה חברת 'מפעלי ים המלח בע"מ'. בהמשך זכה נובומייסקי להתמנות לנשיא הכבוד של מפעלי ים המלח, וב-1957 קיבל תואר דוקטורט כבוד למדעים מטעם הטכניון העברי בחיפה.

ההיסטוריה הקצרה של חברת האשלג מראה בבירור כי הצלחת המפעל נבעה בראש ובראשונה מיזמה של יחידים חדורי הכרה ציונית, מתעוזה כלכלית וממקצועות מדעית וטכנית, שהפכו אותו לגדול מפעלי התעשייה של היישוב היהודי טרם הקמת המדינה.

הגיבו כאן


(לא יפורסם)

  1. ecsort girl 6 בינואר 2013 | 10:35
    Now i'm glad that I noticed deadseasite.net , exactly the suitable information which wanted!