אקלים אזור ים המלח

אקלים הוא ממוצע רב שנתי של נתונים מטאורולוגיים המאפיינים אזור מסוים. נתונים מטאורלוגיים הם נתונים הנמדדים לאורך היממה ועונות השנה: טמפרטורות האוויר והקרקע, לחות האוויר, משטר רוחות, קרינת שמש, משקעים ועוד. האקלים של אזור ים המלח מאופיין בהיותו חם, יבש, ובמיעוט משקעים.

הגורמים הקובעים את אקלימו של אזור מסוים תלויים ב –

1. גורמים גלובליים.

2. גורמים מקומיים: כגון הטופוגרפיה של האזור, קרקע, קרינת השמש, מרחק מהים ועוד.

הנתונים המטאורולוגיים הראשונים באזור ים המלח נמדדו בקליה בצפון ים המלח, ע"י משה לנגוצקי בשנת 1928 כחלק מההכנות לבניית בריכות לאידוי מי ים המלח. אשבל הרחיב והעמיק מדידות אלה.

יש לציין כי קיים הבדל בין הנתונים הנמדדים בצפון ים המלח לדרומו, זאת בעיקר בשל השפעת עומק הים בצפון בעוד שבאזור הדרומי הים רדוד יותר. בדרום חם יותר, הלחות היחסית נמוכה יותר וכמות המשקעים קטנה יותר מאשר בצפון הים. ביולי למשל הטמפרטורות בקליה נעות בין 36-38 ולחות יחסית של 31—27% ואילו בסדום הערכים המקבילים הם 38-39 מעלות צלסיוס ולחות יחסית של 24%.

כמות המשקעים השנתית הממוצעת בצפון הים מגיעה ל-88 מ"מ ואלו בסדום 50 מ"מ. הבדלים אלה נעוצים בעיקר בהשפעת הים על אקלים סביבתו. הבריזה הימית ממתנת את השינויים בטמפרטורה ומצננת, ומעלה את הלחות היחסית.

המערכת הגלובלית המשפיעה על האזור היא מערכת המצבים הסינופטיים. נמנה חלק מהם: בחורף אחד הגורמים המשפיעים הוא השקע הקפריסאי, שמשפיע על כל הארץ ובקיץ משפיע האפיק הפרסי. השפעתו של האפיק הפרסי עשויה להגיע עד לים האגאי וגורם לרוחות המנשבות לכיוון הארץ ולאזור ים המלח. מצב סינופטי נוסף המשפיע על האזור הוא אפיק ים סוף.

טופוגרפיה

אזור ים המלח מאופיין מבחינה טופוגרפית בהיותו שקע המגיע עד כ-425 מטר מתחת לפני הים התיכון. הרי ירושלים וחברון, המצויים ממערב לו, מתנשאים לגובה של כ- 1,000 מטר מעל פני הים התיכון, ואדיות והיעדר צמחיה. ככל שהאזור נמוך יותר, כך הלחץ האטמוספרי גבוה יותר, דחיסת האוויר עולה ועמה עולה הטמפרטורה.

רוחות

גורם נוסף המשפיע על האקלים הינו הרוחות המגיעות מהים התיכון. הרוחות המנשבות מהמערב מטפסות על הרי ירושלים. העלייה במעלה ההר גורמת לתופעה הפוכה ממה שתיארנו: הלחץ האטמוספרי יורד, האוויר מתפשט איתו, יורדת הטמפרטורה והלחות עולה.

בחורף הדבר גורם לירידת משקעים. עם גלישת הרוחות מזרחה לעבר ים המלח, (נזכיר שזהו הפרש גבהים של כמעט 1300 מטרים), הלחץ עולה וגורם לדחיסה האוויר, לעליה בטמפרטורה שלו ולירידה בלחות היחסית; כלומר, יש כאן שלוב שני גורמים המעצימים את התופעה של אוויר חם ויבש. (למה הדבר דומה? כאשר מנפחים צמיג אופנים עם משאבת יד מרגישים שתוך כדי הדחיסה המשאבה מתחממת ,וזאת בשל דחיסת האוויר תוך כדי הפעולה).

קרינת השמש

השפעת קרינת השמש והים על הרוחות באים לידי ביטוי בשעות הבוקר: הקרקע מתחממת מהר יותר מהים, האוויר הקרוב לקרקע עולה ואת מקומו תופשת בריזה מקומית – רוח מים המלח לכיוון היבשה או "בריזת ים המלח" (מנגנון דומה למה שמתרחש לחופי הים התיכון הגורמים לבריזה).

תופעה זאת מורגשת יותר בצפון הים וכן בחודשי הקיץ הרוח מנשבת מהים כלפי חוץ. בקיץ קרינת השמש החזקה ביותר היא בשעות הצהרים. אולם טמפרטורת האוויר מגיעה לשיאה בשעה שלוש ומתחילה לרדת. בשעה שש לערך מתחילים להרגיש את חדירת בריזת הים התיכון, שהיא חזקה בהרבה מבריזת ים המלח. בשעה זו, מתחילות לנשב רוחות חזקות בשעות אחר הצהרים מצפון לדרום. בלילה הבריזה הים תיכונית נעלמת ועם ההתקררות המהירה של הקרקע מתחילות לנשב רוחות מהיבשה לים .

היעדר עננות באזור ים המלח תורם גם הוא לאקלים האיזור בכך שקרינת השמש מורגשת באזור ב-90% משעות האור. שכבת האוויר הדחוסה גורמת לספיגת קרינה אולטרה סגולית (שהיא אחד המרכיבים של קרינת השמש).

תופעה שניתן לראות בקיץ באזור היא תופעת האובך. היא נגרמת בשל נוכחות חלקיקי מוצקים באוויר. חלקיקים אלה מקורם בגבישי מלח זעירים, אבק תעשייתי אשר עשוי להגיע גם מאזור החוף של הים התיכון ואבק דק מהמדבר. אובך זה גורם להקטנת כמות הקרינה המגיעה לפני ים המלח ולהקטנת האידוי.

תנאי האקלים המיוחדים באזור ים המלח הם הגורמים לקצב התאיידות הגבוה השורר באזור. בדיקת קצב אידוי גיגית (שיטה המשמשת לקביעת קצב האידוי במקומות שונים) מורה כי האידוי בגיגית מגיע לכארבעה מטרים לשנה.

הגיבו כאן


(לא יפורסם)